המקהלות הן שלוחות המשך של מי שאני.

המקהלות הן שלוחות של עצמי, צד אחר של הפרסונה המוסיקלית שלי. אך טבעי הוא שאני משתפת את קבוצותי בטעמי בסגנונות מוסיקליים, העדפותי האישיות, ההתמסרות שלי למצויינות ולאמנות, תשוקתי להתחבר לקהל, האתיקה שלי בעבודה, דבקותי הכמעט דתית בהומור. ובעשותי כך, נראה לי, אני מגדירה מחדש, מבהירה,ושבה ומחזקת בתוכי את אותם הדברים מדי יום ביומו – הרבה יותר מכפי שיכולתי לעשות אילו פעלתי לגמרי לבד.

ההשראה לאהבת המקהלה באה מההתנסויות שלי בחטיבת הביניים ובתיכון. מקהלת ביה"ס התיכון "ג'ון פ. קנדי" בפליינוויו, ניו יורק, בניצוחו של רונלד כהן שימשה כאב-טיפוס לכל מה שעשיתי בתחום מאז. החברים שהיו לי במקהלה חלקו איתי יותר, ברמות כה רבות, מאשר חברים מתחומים אחרים. הם חברי עד עצם היום הזה, למרות המרחק הגיאוגרפי בינינו. חילקנו בינינו את העבודה, המוסיקה, האחווה, ההתעלות והשמחה, אהבתנו את המנצח והליכתנו בעקבות חלומו. זה נמשך תקופת חיים שלמה, מפני שככל שהופעת סולו עשויה להיות מספקת, יש משהו גדול באופן אקספוננטלי בביצוע משותף עם קבוצה שאיתה עבדת. התוצאה גדולה יותר מסכום מרכיביה. כאשר כל הקולות שרים את תפקידיהם האישיים באופן צלול ואמיתי ובתיאום מושלם עם האחרים ואתה בר מזל כדי לשמוע סוף סוף את האוברטונים החמקניים מצלצלים – הקסם מתרחש. וכאשר זה קורה זהו גמול משותף על העבודה הקשה. אתם כולכם מבינים שרגע מיוחד זה יכול היה להיות מושג יחד. הוסיפו קהל מעריך למשוואה ויותר טוב מזה קשה להשיג.

הופתעתי ללמוד שהאיש שטבע את האימרה: "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים" לודויג מייס ואן דר רוהה - היה ארכיטקט. יכולתי להישבע שהוא מנצח מקהלות. הפרטים בניצוח מקהלות הם אין-סופיים, עד כדי כך שחייבים לתעדף :על מה לעבוד בזמן המוקצב? בטווח הארוך אתה צריך להתייחס לכל אספקט שניתן להעלות על הדעת – מוסיקלי או אחר.

אם כן – מה כולל התהליך?

בחירת חברי המקהלה -  צירוף של תפישת עולם ונסיבות הובילו אותי ליצירת מקהלות חובבים הטרוגניות. הזמרים שלי באים ממקורות שונים, עובדים בכל תחום שניתן להעלות על הדעת,מופיעים בכל קשת הגילים, המשקלים והגבהים (זה אולי לא נראה חריג בישראל, אבל אם תסתכלו על הנורמה במזרח הרחוק, למשל, "זמרי אלפה" מאינדונזיה הנראים כולם משובטים ממקור אחד, תבינו את המשמעות). אני גם מקבלת זמרים ברמות שונות של חינוך מוסיקלי: לא כולם קוראים תוים, לא כולם שרו בעבר במקהלה, מעטים למדו פיתוח קול.

הקריטריונים לקבלה הם: אוזן טובה, קול ראוי, תחושת קצב, אהבת הז'אנר פופ/ג'ז, אנרגיה, אינטליגנציה, משמעת וראש פתוח ולא פחות חשוב – תשוקה בוערת להיות חבר במקהלה מסוימת.

בחירת הרפרטואר -  אני מתחילה עם אותם קריטריונים המשמשים אותי בבחירת הרפרטואר האישי שלי להופעותי. שירים שאף פעם איני מתעייפת מהם. שירים עם "התרוממות", עם קצב נפלא או נעימה נוגעת במיוחד או צירופי אקורדים מיוחדים.  מובן שהנושא והתמליל חשובים מאד, אך בשבילי הקריטריון המוסיקלי הוא הראשון בחשיבותו. אחר כך אני בוחנת את ה"מקהלתיות" של השיר. מה זה? - אתם שואלים. לא כל השירים הגדולים מאפשרים עיבוד למקהלה. אחדים הם מאד אישיים ומוטב שיבוצעו בסולו. אחרים מתאפיינים בנעימות עקשניות ומונוטוניות שנשמעות יפה בהקלטה אבל לא עוברות בביצוע חי. אני מחפשת שירים עם אנרגיה מיוחדת. אני מחפשת רפרטואר שיהפוך את הקבוצות שלי מיוחדות ככל שניתן. אני מחפשת את אותו "משהו" שיפתיע וינעם לקהל, אשר יעלה חיוך על פניהם  שילך ויתפשט ככל שהשיר מתקדם.

 

חימום   -  במשך למעלה מ-16 שנות ניצוח מקהלות, מעולם לא התחלתי חזרה בלי חימום פיזי. אני משמיעה מוסיקה, כל שבוע משהו שונה, קצבי וכיפי– וכולם נעים בהדרכתי. זה יוצר הפרדה בינינו לבין כל מה שאירע באותו יום. מבודד אותנו מן העולם החיצון. מניח אותנו על אותו דף. כאשר הדבר מבוצע באופן סדיר, זה משחרר עכבות ובונה אמון הדדי. אז מה אם אתה רוקד כמו איזה "חנון"? אנחנו כולנו באותה סירה. היתרונות הם גם קצרי מועד – נוצרת אוירה טובה לחזרה – וגם ארוכי טווח: בסופו של דבר כאשר תידרש כוראוגרפיה לשיר מסוים, אנחנו כבר רגילים להתנועע ביחד. איננו חשים מבוכה בפני חברינו ואנו יכולים להתבסס על מאגר של תנועות אותן תירגלנו בכל החימומים הקודמים. איך אפשר לצפות ממקהלה שבמשך חודשים לא זזה ממקום ישיבתה להיות אנרגטית ולנוע על במה לצלילי המוסיקה?

 

פיתוח קול – תרגילי נשימה עוקבים אחרי החימום הגופני. לאחר מכן אני עוברת לתרגילי פיתוח קול אותם אני מאלתרת במקום בכל חזרה. הם פותחים את הגרון ומחממים את מיתרי הקול. מקדמים את היכולת הקולית והדיוק בהפקת הצליל. תוך כדי כך אני מוודאת שיש תמיכה מהסרעפת ומן ה"ליבה" (הרבה מהדימויים הפיזיים שלי באים משנים של אימון בסדנאות פילאטיס. אני מוצאת הקבלה מרשימה בין שני התחומים). נוכחתי לדעת שבמידה ומשתמשים באותם תרגילים מדי שבוע, הזמר הופך ל"עצל" (קולית ומנטאלית). אם בכל שבוע הזמר יתמודד אם תרגילים חדשים ומאתגרים, ניתן לפתח את השירה והשמיעה בצורה אפקטיבית הרבה יותר!

סולפג' במסווה!     (החלק הזה מפורט, ראו הוזהרתם!)

תמיד שאפתי שהמקהלות שלי תהיינה יותר מקצועיות אבל ניצבו בפני שתי בעיות: האחת, רבים מהזמרים לא קיבלו חינוך מוסיקלי רציני (רציתי להיות מסוגלת לומר למשל: "תיזהרו בקפיצת הסקסטה הקטנה למטה שלכם – היא מזויפת"  אבל לא יכולתי). והשנייה, שמות התווים בישראל הם "דו" "רה" ו"מי". והשימוש בשיטת "קודאי" (שבו ה"דו" הוא יחסי ולא אבסולוטי) הייתה עלולה ליצור בילבול. הייתי חייבת ליצור טרמינולוגיה ידידותית לזמר אשר תאפשר לי לדבר עם הזמרים בשפה מוסיקלית. הפתרון שלי היה מספרים. דו = אחד, רה = שתיים וכן הלאה. החלטתי לעשות שעורי סולפג' קבוצתיים. זה הפך למשחק עבורנו – כאשר אני מנגנת תרגיל או נעימה חדשה אני מאתגרת את כולם לנסות לזהות את המספרים. רוב זמרי בשלב זה מסוגלים לכך או לפחות להיות קרובים מאד לתוצאה מדויקת. הזמרים לומדים את ההבדלים בין "מהות" התווים. "שלוש" צריך להיות מושר גבוה יותר,  ו"שש" או "שבע"  משמשים לעיתים קרובות כ"צבע" באקורד ולכן מופקים ביתר עדינות ועם יותר אויר מאשר למשל "אחד".  ידעתי שעליתי על משהו כאשר אחד הטנורים קרא ברגע פתאומי של הארה: "וואו, עכשיו הבנתי – תשע זה שניים החדש!"...

מבטאים – כאשר את עובדת עם קבוצה של כשלושים זמרים הבאים משבע ארצות שונות את ניצבת בפני בעיה רצינית של מבטאים זרים מרובים. התנועות הפונטיות שונות בכל שפה. אקורד לא יישמע נכון עם שבע פרשנויות שונות לצליל "אה". איני חוסכת במאמץ כדי להבהיר איזה צליל תנועה ברצוני לשמוע (אשר משתנה כמובן בהתאם לשפה בה שרים) מתקנת את הזמרים להם יש קשיים. מתקנת ומתקנת ומתקנת. ושוב מתקנת ומתקנת ומתקנת. למבטאים יש נטייה מוזרה לא לרצות להשתנות.

איכות קול – כיצד ניתן לשפר איכות קולית של מקהלה? רוב הזמרים לא קיבלו חינוך מוסיקלי והם גם לא שרו מעולם מוסיקה קלאסית. הוסיפו לכך את העובדה ששפת האם של רובם היא עברית – שפה שנהגית בפה אופקי במיוחד ובחיך שטוח, לא בדיוק המאפיינים הרצויים לשירת מקהלה. אילו הרפרטואר שלנו היה כולו קלאסי המצב היה קל יותר. ניתן לחקות את החיך המורם והצלילים העגולים יותר ולהשיג תהודה טובה יותר.  זה קשה יותר כאשר מדובר בג'ז פופ ורוק. אבל כחלוף השנים אני יותר ויותר משתכנעת שזהו המתכון למקהלה טובה יותר. גם פופ ג'ז ורוק צריכים להיות מושרים קצת "קלאסי". נקודה. הזמרים במקהלותי שהיו בחו"ל בפסטיבלים ותחרויות ושנחשפו למקהלות בינלאומיות גדולות יודעים שזה נכון. כתוצאה מהחשיפה משהו קורה להם. לפתע הם מוכנים לנסות להשתנות והם שבים הביתה כמקהלה טובה יותר.

הופעה -  "קצפת" השתתפה בפסטיבל "ויואצ'ה" שנערך לפני שנתיים (אוגוסט 2008) בוספרם (הונגריה), והתחרתה כנגד אחדות מהמקהלות הנפלאות ביותר ששמעתי מעודי. במשוב לא פורמלי שנתן לי אחד השופטים קבלתי "מתנה" בלתי נשכחת. "יש מקהלות ששרות כמו מלאכים" הוא שיתף אותי בתחושותיו "אבל אמרתי למנצחים שלהם: "אז מה ?!" מה טוב במקהלה ששרה כל כך יפה אבל לא יוצרת קשר עם הקהל? מה טוב במקהלה שאוחזת בתווים שלה כבמחסום בינה לבין הקהל? הזמרים שלך, ג'ין, יכולים אולי להשתפר מבחינה קולית אבל יש להם משהו שאין לאחרים – הם מבדרים, הם מחברים וקושרים את הקהל שלהם.זה הדבר החשוב ביותר!"  ח.ח.ח  (חתיכת חיזוק חיובי!). בהיותי אמנית מבצעת, אני יודעת שהסיבה היחידה להופיע היא כדי ליצור משהו על במה מסוימת, עם קהל מסוים, ברגע מסוים, שמעולם לא קרה קודם לכן באותה צורה.  מהרגע שיסדתי את המקהלה הראשונה שלי, העברתי את ה"אני מאמין" הזה ועבדתי על מנת שהזמרים שלי יבינו, יפנימו וילמדו את המיומנויות הנדרשות להשיג מטרה זו. זו עבודה מתמשכת.