המקהלות הן שלוחות של עצמי, צד אחר של הפרסונה המוסיקלית שלי. אך טבעי הוא שאני משתפת את קבוצותי בטעמי בסגנונות מוסיקליים, העדפותי האישיות, ההתמסרות שלי למצויינות ולאמנות, תשוקתי להתחבר לקהל, האתיקה שלי בעבודה, דבקותי הכמעט דתית בהומור. ובעשותי כך, נראה לי, אני מגדירה מחדש, מבהירה,ושבה ומחזקת בתוכי את אותם הדברים מדי יום ביומו – הרבה יותר מכפי שיכולתי לעשות אילו פעלתי לגמרי לבד.

ההשראה לאהבת המקהלה באה מההתנסויות שלי בחטיבת הביניים ובתיכון. מקהלת ביה"ס התיכון "ג'ון פ. קנדי" בפליינוויו, ניו יורק, בניצוחו של רונלד כהן שימשה כאב-טיפוס לכל מה שעשיתי בתחום מאז. החברים שהיו לי במקהלה חלקו איתי יותר, ברמות כה רבות, מאשר חברים מתחומים אחרים. הם חברי עד עצם היום הזה, למרות המרחק הגיאוגרפי בינינו. חילקנו בינינו את העבודה, המוסיקה, האחווה, ההתעלות והשמחה, אהבתנו את המנצח והליכתנו בעקבות חלומו. זה נמשך תקופת חיים שלמה, מפני שככל שהופעת סולו עשויה להיות מספקת, יש משהו גדול באופן אקספוננטלי בביצוע משותף עם קבוצה שאיתה עבדת. התוצאה גדולה יותר מסכום מרכיביה. כאשר כל הקולות שרים את תפקידיהם האישיים באופן צלול ואמיתי ובתיאום מושלם עם האחרים ואתה בר מזל כדי לשמוע סוף סוף את האוברטונים החמקניים מצלצלים – הקסם מתרחש. וכאשר זה קורה זהו גמול משותף על העבודה הקשה. אתם כולכם מבינים שרגע מיוחד זה יכול היה להיות מושג יחד. הוסיפו קהל מעריך למשוואה ויותר טוב מזה קשה להשיג.

הופתעתי ללמוד שהאיש שטבע את האימרה: "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים" לודויג מייס ואן דר רוהה – היה ארכיטקט. יכולתי להישבע שהוא מנצח מקהלות. הפרטים בניצוח מקהלות הם אין-סופיים, עד כדי כך שחייבים לתעדף :על מה לעבוד בזמן המוקצב? בטווח הארוך אתה צריך להתייחס לכל אספקט שניתן להעלות על הדעת – מוסיקלי או אחר.